בינה מלאכותית ו"עד דלא ידע": על גבולות השכל ועומק הגאולה
מה אומר הפורים, בחינת "עד דלא ידע", לעידן הבינה המלאכותית? עיון פילוסופי-יהודי בשאלת גבולות הדעת, הגולם המודרני, והמשמעות הגאולית של הוויתור על הוודאות.
מסופר במסכת מגילה (ז ע"ב) כי "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ומן הפשט הפשוט עולה ציווי תמוה שלכאורה מנוגד לכל יסוד שבתורה. הלוא כל חיי האדם הם מסע אל הדעת, "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד, לט), ופתאום בא יום אחד בשנה שבו נצטווינו, כביכול, לוותר על הדעת? אכן, שאלה זו ששאלו הראשונים נעשית דחופה ממש בדורנו, דור שבו הומצאה מכונה שכל מהותה הוא ריבוי הדעת, הרחבת השליטה בידע, מיצוי כל אפשרות של הבנה עד לשוריה. ואנו שואלים: מה אומר הפורים, בחינת "עד דלא ידע", לעידן הבינה המלאכותית?
הרמח"ל בספרו "דרך ה'" (ח"א פ"ב) מבאר כי מדרגת האדם הוא שיהיה בעל שכל ובחירה, וכי השכל הוא הכלי שבו ניתן לאדם לדבוק בבוראו. ואולם אותו רמח"ל עצמו בספרו "מסילת ישרים" (פרק א) כותב שהאדם "בא לעולם לשם עבודה", לא לשם ידיעה גרידא. כלומר, הדעת כשלעצמה אינה תכלית, אלא כלי. ומכאן שיש רגעים שבהם שחרור מן הדעת הוא עצמו מדרגה.
הבינה המלאכותית, בכל גדולתה, היא ביטוי לשאיפה אנושית עתיקה שתיארה אותה הגמרא בסנהדרין (סה ע"ב) בסיפור על רבא שברא גולם. "רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דרב זירא, הוה משתעי בהדיה ולא אהדר ליה, אמר ליה: מן חבריא את, הדר לעפריך". זהו הגולם הקלאסי, שיש בו כוח ויש בו צורה, אך אין בו אותה ניצוץ פנימי שאינו ניתן לחישוב. והנה בדורנו הגולם למד לדבר, למד לחשב, למד ליצור שירה ולנתח גמרא, ואנו עומדים משתאים ושואלים: היכן הגבול?
הגבול, מלמדנו הפורים, הוא דווקא במקום שאין בו גבול לכאורה. הנביא ישעיהו אמר (נה, ח): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי", ובכך הכריז שיש ממד של אלוהות שהוא מעבר לכל אלגוריתם, מעבר לכל רשת עצבית, מעבר לכל מאגר נתונים. ואותו ממד פרץ דווקא בסיפור פורים, שכן מה הם ימי הפורים אם לא סיפור של מהפך שלא נצפה ולא חושב ולא חושב מראש? המן ידע הכל, חישב הכל, הפיל פור לאיתור המועד המסוגל ביותר לתכניתו, ובכל זאת נכשל. מה שנכשל בו הוא בדיוק מה שהבינה המלאכותית לעולם לא תוכל לחשב: ה"אחת דיה" של ההשגחה האלוהית.
רבי נחמן מברסלב, שהיה בעצמו הוגה של פרדוקסים, כתב ב"ליקוטי מוהר"ן" (תורה סד) על ענין "הצדיק שיכול לבטל גזירות", ואמר שם שיש מדרגה של "נפילת המוחין" שאינה ירידה גרידא אלא "ירידה לצורך עלייה". כלומר, הרגע שבו השכל מרפה מאחיזתו הוא הרגע שבו נפתחת דלת למדרגה שהשכל אינו מסוגל לפתוח מעצמו. "עד דלא ידע" אינו אובדן, אלא פתח. ואולי זו הסיבה שהרמב"ם עצמו, שכולו היה שכל וסדר, פסק בהלכות מגילה (פ"ב ה"א) את הדין הזה בלי לבטלו.
מבחינה ציונית וגאולית, שאלה זו היא שאלה של שעה. המהר"ל מפראג, שאף הוא בנה גולם כנגד שונאי ישראל, הבין שיש כוחות שבמציאות שהשכל האנושי לבדו אינו יכול להשיג. בספרו "נצח ישראל" (פרק כד) כתב כי הגאולה אינה תוצאה של תכנון אנושי אלא "פרץ" שמגיע מלמעלה. ואכן, כשהרצל חזה את מדינת היהודים, לא חזה אותה בחישוב אנושי בלבד, אלא הרגיש שהוא שליח של כוח גדול ממנו. הציונות הייתה גם היא סוג של "עד דלא ידע", כלומר אמון שמעבר לחישוב, אמונה שהמציאות תיכנע לחזון גם בניגוד לכל לוגיקה ריאלית.
כיום, כשמדינת ישראל עומדת בחוד החנית של הבינה המלאכותית, כשחברות ישראליות, אנשי מדע ישראליים, ועמוד השדרה הטכנולוגי של האומה הם בין המובילים העולמיים בתחום זה, ישנו פרדוקס ציוני עמוק: האם בניין הגאולה יתאפשר בידי הכלי שמגלם יותר מכל כוח אחר את שאיפת השליטה המוחלטת בידע? הנביא ירמיהו אמר (ט, כב): "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו". ישנה סכנה שמדינת ישראל, ועמה האנושות כולה, תיפול לתוך גאווה טכנולוגית שתשכח את מה שהפורים מזכיר בכל שנה: שיש כוח שמחשב מעבר לכל מחשב.
הנצי"ב מוולוז'ין, ב"העמק דבר" לתחילת ספר שמות, מסביר כי בני ישראל ירדו למצרים כדי ללמוד מן החכמה המצרית ולהפוך אותה לקודש. המצרים הקדמונים היו בעלי ידע אסטרונומי, הנדסי ורפואי מרשים, ואף על פי כן כל חכמתם לא הצילה אותם מפני עשר המכות. הידע הוא כלי, אך הכלי אינו מטרה. ואת הדבר הזה, שהמצרים לא ידעו אותו, מייצגת הדעת שמעל הדעת: "עד דלא ידע". לא ירידה לברבריות, אלא עלייה לאמונה.
הרב קוק, שראה בציונות גילוי של אור אין סוף בתוך ההיסטוריה, כתב ב"אורות הקודש" (ח"ב, עמ' רסג) על "החכמה הנסתרת" שהיא גבוהה מן "החכמה הגלויה". החכמה הגלויה היא חכמת המדע, חכמת הלוגיקה, חכמת האלגוריתם. החכמה הנסתרת היא אותו "דבר שאין הדעת יכולה לו", אותו יסוד של הנשמה הישראלית שמחבר בין "ונהפוך הוא" של פורים לבין "כי יבוא מושיעך" של הגאולה. שתיהן מחייבות ויתור על הוודאות, שתיהן דורשות קפיצה שמעל החישוב.
ומה אם כן נאמר על הבינה המלאכותית? נאמר מה שאמר שלמה המלך בקהלת (א, יח): "כי ברוב חכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב". לא שהדעת רעה, חס ושלום, אלא שיש מקום שבו ריבוי הדעת פוגש גבול שאינו רק טכני אלא מהותי. הבינה המלאכותית יכולה ללמוד מיליוני ספרים, ויכולה לנתח כל שאלה הלכתית, ויכולה להרכיב פסיקה על פי אמות מידה שקבענו לה, אבל היא אינה יכולה "לבסומי עד דלא ידע". היא אינה יכולה לוותר על עצמה. היא אינה יכולה להכיר בסוף ידיעתה, כי אין לה "אני" שיוכל לוותר.
וזוהי, אולי, ההגדרה העמוקה ביותר של הנשמה: לא מה שאדם יודע, אלא יכולתו לדעת שאינו יודע, ויותר מכך, יכולתו לשמוח בתוך אותו אי-ידיעה. "עד דלא ידע" אינו מצב של שכרות גרידא, אלא מצב של חירות מן הצורך לשלוט. ובלשון החסידות, כפי שמבאר הספר "בני יששכר" לחודש אדר: פורים הוא "מאד", כמו שנאמר "טוב מאד" על יצר הרע, כלומר, אפילו הכוחות שנראים כאי-שליטה, אם מעלים אותם נכון, הם כלי לגאולה.
בדורנו, בזמן שגאולת ישראל מתגלגלת במחשבים ובמעבדות ובתחנות כוח ובחברות הזנק בתל אביב ובירושלים, מן הראוי שנזכור: הגאולה האמיתית לא תבוא מתוך אלגוריתם, כי אם מתוך אותו "עד דלא ידע" הפנימי, מתוך אותה יכולת ישראלית לוותר על הוודאות ולכרוע לפני גדולת האין סוף. הרב קוק כתב שם עוד שהאמת הגדולה מגיעה דווקא "מצד הסתום שבחכמה", ושיא החכמה הוא הידיעה שיש משהו שלא נדע. וכשיידעו זאת גם הרובוטים, אולי יהיו לנשמות.
פורים שמח, ועד דלא ידע.
