שיר השירים באינסטגרם
שיר השירים נקרא בשבת חול המועד פסח — אך מה הקשר בין שיר אהבה קדום לעידן הדיגיטלי? מאמר זה בוחן כיצד הרעיון של אהבה עמוקה ובלתי ניתנת לצמצום מאתגר את תרבות האינסטגרם, הלייקים, ויחסי האנוש ברשתות החברתיות.
שיר השירים באינסטגרם
בשבת חול המועד פסח, לפני פתיחת ספר התורה, נוהגות קהילות אשכנז לקרוא את מגילת שיר השירים. לא מזמור תהילה ולא תפילה – אלא שיר אהבה, בזמן מקודש זה. עוד לפני שהיום מתגלגל לעצמו, הקהל מתכנס סביב דברי תורה, וחז"ל התייחסו לכך בעומק הדעת. רבי עקיבא אמר: אילו כל כתבי הקודש קדש הם, שיר השירים קודש קדשים. על פי דברי הגמרא במסכת שבת, נועדה המגילה ללמד אותנו על נגינת הנפש, על טיב היחסים, ועל החלפת חיבה, רצון ושמחה. אך מעבר לכך, יש משהו עמוק יותר בבחירה לפתוח דווקא בשיר הזה: מגילת שיר השירים אינה רק טקסט – היא מצב רוח. היא מזמינה את הקורא להיכנס אל עולם שבו הקשר בין שני אוהבים הוא לא רק מציאות אנושית, אלא דגם לכל קשר אמיתי, כולל הקשר שבין עם ישראל לקב"ה. ולכן, דווקא בשבת המיוחדת הזו, כשאנו עומדים על סף התורה, נדרשים אנו תחילה להבין מהי אהבה – ורק אחר כך ניתן לקבל את מה שנובע ממנה.
הכוח שבאהבה
על פניו, זהו שיר בין איש לאישה. דור אחר דור נדרש כל פרשן לשאול: מה הוא עושה בתוך המקרא? השאלות התלויות בקיומה של המגילה מציתות את הדיון: מה מבדיל את שיר השירים משיר חולין? התשובה מורכבת – אך אולי השאלה האמיתית היא הפוכה: מה זה אומר על האהבה עצמה, שדווקא היא נבחרה לשאת את כתר קודש הקדשים?
האהבה שבשיר השירים בנויה אחרת לגמרי מכל מה שאנו מכירים. "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" – הדוד שבשיר עומד מאחורי הקיר, מציץ בין החרכים. הוא אינו שולח הודעה ואינו מסמן "נראה". הוא נמצא שם. נוכח. ממתין. זוהי אהבה שאינה מבקשת אישור, שאינה זקוקה לתגובה כדי להוכיח את עצמה. היא קיימת כשלעצמה, עמוקה ושקטה, ממש כמו הדממה שלפני הדיבור – אותה דממה שלפעמים אומרת יותר מכל מילה. בעולם שבו כל רגש מחפש ביטוי מיידי, כל רחש מצפה לאישור חיצוני, ייחודה של אהבה כזו הוא בכך שהיא בוחרת בנוכחות על פני הצהרה.
הנוכחות האמיתית
זוהי איכות שונה לגמרי של תשומת לב. לא "נקרא" – נוכח. אחד הדברים שהטכנולוגיה עשתה לנו הוא להפוך את הנוכחות לבינארית: נקרא / לא נקרא. ראה / לא ראה. מחובר / מנותק. אך בבינאריות הזו אבד משהו יקר: הגוון האפור שבין הנוכחות לבין ההיעדרות – הנוכחות הפנימית, זו שאינה ניתנת לכימות ואינה משאירה סימן קריאה כחול. שיר השירים מלמד שנוכחות אמיתית אינה מצב – היא מחויבות. היא בחירה יומיומית, שקטה ועקבית, להיות עם מישהו גם כשאין עדות חיצונית לכך.
"אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" אינו עדכון סטטוס. זו הצהרת זהות. מי שאני מוגדר על ידי מי שאני קשור אליו. אין כאן "אני" עצמאי שמחליט מדי פעם להיות בקשר – יש כאן "אני" שמהותו היא הקשר עצמו. ההבדל בין שני אלה הוא ההבדל בין חוזה לבין ברית.
הטכנולוגיה המודרנית, על כל יכולותיה, חוטאת לעיתים בכך שאינה מייצרת קשר אמיתי אלא אשליה של קשר. היו דורות שבהם אנשים כתבו זה לזה מכתבים שארכו ימים ושבועות להגיע ליעדם. כל מילה נשקלה, כל משפט עוצב בכוונה, וההמתנה עצמה הייתה חלק מהקשר. כיום, זוגות ממתינים לתגובה על הודעה שנשלחה לפני שנייה – ולא על מה שנכתב. הדחיפות הפכה לנורמה, וההיעדר הקצר הפך לאיום. אנחנו מחוברים יותר מתמיד, ובו בזמן, לעיתים קרובות, בודדים יותר מתמיד.
המשמעות העמוקה של קריאת שיר השירים בפסח היא בדיוק זו: יציאת מצרים לא הייתה רק יציאה ממשהו – היא הייתה כניסה אל מישהו. מעבדות לזוגיות. ממצב שבו האדם הוא כלי בידי אחר, למצב שבו הוא שותף בברית. זהו המעבר היסודי שפסח מציין: לא רק שחרור, אלא שייכות.
הגאולה כקשר
"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" – כך אומר הושע על אותה יציאה. הגאולה אינה חירות מופשטת. היא קשר. קשר עשיר ורב-ממדי שמחליף את העבדות באהבה, את הכפייה ברצון, את הפחד באמון. ספר הושע משתמש בדימוי האירוסין לא במקרה: אירוסין הם הרגע שבו שני אנשים מחליטים כי הם שייכים זה לזה, עוד לפני שהם חיים יחד, עוד לפני שהמציאות היומיומית מאתגרת את הבחירה. זו בחירה מקדימה, עקרונית, שנועדה להחזיק את הקשר בשעות הקשות שיבואו.
בשנים האחרונות צצות אפשרויות טכנולוגיות של ליווי רגשי באמצעות בינה מלאכותית. אפליקציות המדמות שיח אישי, דמויות וירטואליות המגיבות לצרכים רגשיים, כלים שנועדו למלא את הריק שמשאיר הבדידות המודרנית. יש המוצאים בכלים הללו נחמה אמיתית ומשמעות בשעות קשות – ואין לזלזל בכך. אך יש דבר אחד שהבינה המלאכותית אינה מסוגלת לעשות, וניתן לנסחו במדויק: היא אינה יכולה לבחור בך. היא אינה ממתינה לך. היא אינה סובלת בהיעדרך. היא אינה חוששת שמא אהבתך תחלוף. היא אינה מסתכנת בדחייה. היא פשוט – פועלת. ומה שחסר בפעולה, ללא בחירה ממשית, הוא בדיוק מה שהופך אהבה לאהבה.
"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" – עוצמת הפסוק נובעת מדיוקו: אהבה עזה כמוות. לא כמו חיים – כמוות. כי החיים מאפשרים שינוי, היסוס, חזרה בנו. המוות הוא הבלתי הפיך. אהבה אמיתית, כך אומר שיר השירים, היא אותה בחירה שאין ממנה שיבה. שמישהו בחר בך ואינו יכול – ואינו רוצה – לבטל את אותה בחירה. האלגוריתם, לעומת זאת, אינו יודע לחוות ואינו יודע לוותר.
המסך כחרך
לשיר השירים פן נוסף שראוי לתשומת לב. המגילה מלאה בחרכים, בחלונות, במחסומים. "מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" – האהובים מסתכלים זה על זה דרך דברים שמפרידים ביניהם. הקיר אינו נהרס, החרך אינו מתרחב לפתח – אך הקשר קיים. ואולי אפילו מתעצם בגלל המחסום, לא למרותו. המרחק יוצר כמיהה, והכמיהה מזינה את האהבה בדרכים שהנגישות המיידית לא תמיד מאפשרת.
אולי המסך הוא החרך של דורנו. הטלפון, המחשב, המסך – כולם עומדים בין אנשים ומאפשרים להם לראות זה את זה בה בעת שהם מפרידים. אין הם חייבים להיות אויב. הם יכולים להיות – כמו הקיר בשיר השירים – המקום שממנו מציצים, הכלי שדרכו מחפשים, הגשר הזמני לפגישה שתתרחש. הבעיה אינה בחרך עצמו, אלא כשהחרך הופך לאופק, כשהתיווך הופך למטרה, כשהמדיום בולע את המסר.
השאלה אינה האם להשתמש בו, אלא מה מחפשים דרכו. האם החרך הוא תחנת הסיום, או נקודת המוצא לפגישה אמיתית? האם המסך מחבר בין שני אנשים שכבר קשורים, או מחליף את הקשר שלעולם לא נוצר? ההבחנה הזו, הדקה כקו שיחה, היא ההבחנה בין כלי לבין תחליף.
אהבה כתנאי קדמי
חכמינו בחרו שדווקא שיר השירים ייקרא לפני שפותחים את ספר התורה בשבת זו. הסדר אינו מקרי. לפני הציוויים, לפני ההלכות, לפני הנרטיב הגדול של יציאת מצרים – אהבה. כאילו רצו לומר: כל מה שיבוא אחר כך, כל הדת, כל הקשר עם הקב"ה, כל המצוות – אינם נקודת ההתחלה. הם תוצאה. תוצאה של "אני לדודי ודודי לי". של בחירה הדדית, עמוקה ובלתי הפיכה, שקדמה לכל ציווי ולכל חוק.
יש בכך מסר חינוכי עמוק: לא ניתן לבנות קשר אמיתי – לא עם אדם ולא עם אלוהים – מתוך ציות בלבד. הציות ללא האהבה הוא עבדות בלבוש אחר. רק כשהאהבה קודמת, הופכות המצוות מחובה לביטוי, מנטל למחווה, מפחד לשמחה. ולכן, לפני הכל – שיר השירים.
