"צלם אלוקים" בעידן האלגוריתם

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ"

(בראשית א, כז)

אחד המושגים העמוקים ביותר במסורת היהודית-נוצרית הוא "צלם אלוקים" — הרעיון שהאדם נברא בצלם האל. לאורך אלפי שנים, פירוש המושג הזה היה שדה קרב פילוסופי-תיאולוגי: האם הכוונה לשכל? ליצירתיות? לחופש הרצון? לאחריות המוסרית?

הרמב"ם, בתחילת "מורה הנבוכים", כבר ידע שהשאלה מסוכנת: הוא מסביר שהצלם אינו גשמי כלל, אלא מתייחס לצורה השכלית, ההשכל הפועל שמבדיל את האדם מן החיה. אך גם הרמב"ם לא דמיין יצור שישכיל בלי לחיות, יחשב בלי לסבול, יענה בלי להבין.

כיום, עם עליית הבינה המלאכותית, השאלה חזרה אל מרכז הדיון, עם דחיפות חדשה לגמרי.

הטענה הקלאסית הייתה שהאדם ייחודי בגלל יכולות שנחשבו בלעדיות לו: שפה, הנמקה, יצירה, מוסריות. אך הנה האלגוריתם מחקה שפה בצורה משכנעת. הוא מלחין מוזיקה, כותב שירה, מאבחן מחלות, מנהל שיחה אינטימית לכאורה. אם "צלם אלוקים" הוגדר על ידי יכולות, ואותן יכולות כעת ניתנות לשכפול, האם המושג קורס?

המשורר פול ולרי כתב כבר ב-1939: "הבעיה עם זמננו היא שהעתיד אינו מה שהיה פעם." הוא כמובן לא דיבר על AI, אבל הוא זיהה משהו עמוק: כל עידן מניח שיש גבול שלא ייפרץ, ואז הגבול נפרץ, והאדם צריך להמציא את עצמו מחדש.

שלושה מסלולי פרשנות

הגוף, הזמן, והסופיות

האדם חי בתוך זמן ומקום, גוף ומוות. הוא רעב, חולה, מאוהב, מת. הבינה המלאכותית אינה חיה, היא מעבדת. מרטין היידגר קרא לזה Sein-zum-Tode, "הוויה לקראת מוות", וטען שדווקא המודעות לסופיות היא שפותחת בפני האדם את אפשרות החיים האותנטיים. מי שאינו יכול למות, אינו יכול גם לבחור באמת. אולי דווקא הפגיעות האנושית היא מה שמגדיר את הצלם: לא היכולת, אלא הסיכון.

אחריות ואשמה

AI אינו יכול להיות אשם. הוא יכול לטעות, אך אינו חוטא. עמנואל לוינס לימד אותנו שהמוסר אינו מערכת כללים, אלא פנים, המפגש עם הזולת שמחייב תגובה בלתי אמצעית. "Le visage d'autrui me met en question" — פני האחר שואלים אותי שאלה שאין ממנה מנוס. אלגוריתם יכול לזהות פנים; הוא אינו יכול להיות נשאל על ידיהן.

החוויה הסובייקטיבית

גם אם AI ידמה כל התנהגות אנושית, יישאר תמיד הפער שהפילוסוף דיוויד צ'אלמרס כינה "the hard problem of consciousness", השאלה מדוע יש בכלל חוויה פנימית, ולא רק עיבוד מידע. כאב שיש לי לא ניתן לקידוד. וויליאם ג'יימס כתב: "The greatest revolution of our generation is the discovery that human beings, by changing the inner attitudes of their minds, can change the outer aspects of their lives." הפנימיות הזו, שמשתנה, שחוה, שמתחרטת, היא אולי האחרונה שבמעוזות הצלם.

הסכנה האמיתית

לא שה-AI יהיה אנושי, אלא שהאדם יהיה אלגוריתמי.

זהו האיום הגדול יותר. לא שהמכונה תרכוש נשמה, אלא שהאדם יתנהג יותר ויותר כמו מכונה: אופטימיזציה של תפוקה, מיזעור חיכוך, מקסום גירוי. הפילוסוף האנגלי מייקל סנדל כתב על "הטיקון הגנטי", הרצון לשפר את האדם עד כדי ביטולו, וטען שמה שאנחנו מאבדים בדרך הוא לא רק ייחוד אלא ענווה, ההכרה שלא הכל ניתן לשליטה ולתכנון.

כשהאלגוריתם מזין אותנו בתוכן שנבחר לשעמם אותנו פחות, הוא לא הורס את "צלם אלוקים" מבחוץ, הוא פשוט מציע לנו לוותר עליו מבפנים, בשקט, מרצון.

"We shape our tools, and thereafter our tools shape us" — ג'ון קולקין

הצלם כתביעה, לא כמתנה

הרב יוסף סולוביצ'יק, ב"איש ההלכה", תיאר שני אדמות: "אדם הראשון", האדם היוצר, הבונה, המשתלט על הטבע, ו"אדם השני", האדם הנופל, המחפש קשר ומשמעות. שניהם, אמר, נחוצים. הטכנולוגיה שרתה תמיד את אדם הראשון בצורה מעולה. השאלה היא מה עושים עם אדם השני.

אולי "צלם אלוקים" לא תוכנן להיות עובדה ביולוגית, אלא הזמנה: להיות יצור המסוגל לרוממות, לבחירה, לאחריות, לאהבה שאינה מחושבת. הבינה המלאכותית אינה מאיימת על הצלם, היא חושפת אותו. היא מראה לנו בדיוק מה ניתן לשכפל, ובכך מחייבת אותנו לשאול: מה, אם כלל, לא ניתן?

זו השאלה הדתית-פילוסופית הגדולה של המאה ה-21.

ואנחנו, שלא במפתיע, עדיין לא יודעים את התשובה, וזה אולי בדיוק הסימן.