הפור נפל: גורל, אקראיות ואשליית החיזוי
המן הטיל פור כדי לקבוע את גורל היהודים. אבל האם העולם אקראי, או שיש בו דפוסים הניתנים לחיזוי? עיון פילוסופי-יהודי במתח בין גורל, אלגוריתמים ובחירה חופשית.
בפרק ג' של מגילת אסתר מסופר שהמן בן המדתא הטיל פור, הוא הגורל, כדי לקבוע באיזה חודש ויום יש להשמיד את היהודים. הפור נפל על חודש אדר. מבחינה פרוצדורלית, מדובר בפעולה אקראית לחלוטין, גורל שאינו נשלט על ידי שום כוח אנושי. אך מבחינה תיאולוגית ונרטיבית, הפור שנפל על אדר הוא דווקא החודש שבו נהפך הגורל, שבו הצלחת הרשע הפכה לאבדנו. מגילת אסתר מלמדת שמתחת לפני השטח של הגורל הרנדומלי פועל היגיון עמוק יותר, נסתר, אך בסופו של דבר מכוון.
זה בדיוק המתח שעומד במרכז אחת השאלות הפילוסופיות הגדולות של עידן הבינה המלאכותית: האם העולם אקראי, או שיש בתוכו דפוסים שניתן לחשוף ולנצל לצורך חיזוי? ואם ניתן לחזות, מה נותר לגורל, לבחירה החופשית, ולמה שהמסורת היהודית כינתה "השגחה פרטית"?
הפילוסוף הגרמני לייבניץ טען שאנו חיים בעולם הטוב מכל העולמות האפשריים, עולם שבו כל אירוע, גם זה שנראה אקראי, הוא חלק ממערכת הרמוניה מוקדמת שנקבעה מראש. לייבניץ לא ידע על אלגוריתמים, אבל בלא כוונה תיאר את האקסיומה הבסיסית שעליה בנויה הבינה המלאכותית המודרנית: כל אירוע הוא נקודת נתון, וכל נקודת נתון היא חלק ממערכת ניתנת לפענוח. הפילוסופיה הסטואית אמרה דבר דומה: "Fata volentem ducunt, nolentem trahunt" — הגורל מוביל את המסכים וגורר את הסרבן.
הרב יוסף דב סולוביצ'יק טען שהיהדות מבינה את ההיסטוריה כדיאלוג בין חירות אנושית לבין תכנית אלוהית. האדם בוחר, אך הבחירה מתרחשת בתוך מסגרת שאינה ניתנת לשינוי. מרחב הפתרונות קבוע, אך האופטימיזציה בתוכו פתוחה לבחירה. המן בחר ברשע, אסתר בחרה בגבורה, ומרדכי בחר בסירוב להשתחוות. הפור, הכלי האקראי, פגש את הבחירות האנושיות ואת מה שהטקסט מרמז שהוא תגובה אלוהית להן, ומן הצומת הזה יצא ניסים נסתר.
כאן מגיע עידן הבינה המלאכותית עם טענה פרובוקטיבית: מה שנראה כגורל, כאקראיות, כחוסר ניתנות לחיזוי, הוא לרוב תוצאה של מחסור במידע. נתן סילבר, בספרו "The Signal and the Noise", הראה שתחזיות כושלות נובעות לרוב לא מאקראיות אמיתית אלא מכך שאיננו מכירים את כל המשתנים הרלוונטיים. כאשר מערכת כמו AlphaFold מצליחה לנבא מבנה חלבון שדורות של חוקרים לא הצליחו לפתור, היא מאשרת שהמציאות פחות אקראית ממה שחשבנו.
אלא שכאן טמונה הסכנה הגדולה. כאשר אלגוריתם טוען לנבא "התנהגות אנושית", הוא לעיתים קרובות חוזה לא מה שהאדם יעשה, אלא מה שאנשים כמוהו עשו בעבר, בנסיבות אחרות, בתרבויות אחרות. הנבואה הופכת לתנבואה עצמית מגשימה. ספר "Weapons of Math Destruction" מאת קית' אונייל מתאר מערכות אלגוריתמיות שנראות אובייקטיביות אך משרתות בפועל הטיות קיימות: מי שנידון לעוני מקבל ניקוד אשראי נמוך, מה שמחזק ומנציח את מצבו. הפור האלגוריתמי אינו רנדומלי, הוא ממוקד ומחושב, ובדיוק משום כך הוא מסוגל לכוון את גורלם של אנשים בלי שיידעו שגורל מוטל עליהם.
הפילוסוף מישל פוקו ניתח כיצד ידע הוא כוח, וכיצד מי שמגדיר את הנורמה שולט בחברה. האלגוריתמים של ימינו הם שיא הפרויקט הפוקויאני: הם מגדירים מי "נורמלי", מי "בסיכון", מי "ראוי לאשראי". ובדומה למה שהמן ראה ביהודים שאינם כורעים לפני חוקי האימפריה, מי שאינו עולה בקנה אחד עם הנורמה האלגוריתמית מוצא את עצמו בשולי המערכת.
ועם זאת, יש גם מקום לתפיסה אחרת. קרל יאספרס טען שהאקסיסטנציה האנושית נחשפת דווקא ב"מצבי גבול", ברגעים שבהם הכל הולך נגדנו. אסתר עמדה בדיוק במצב גבול כזה כאשר אמרה "וכאשר אבדתי, אבדתי". היא ידעה שהיא פועלת בלי ערובה לתוצאה. אבל היא פעלה. ואולי זה הלקח העמוק ביותר של מגילת אסתר ביחס לעולם האלגוריתמי: לא משנה כמה מתוחכמת מערכת החיזוי, הפעולה האנושית, הבחירה המוסרית, יכולה לשנות את המשוואה באופן שאינו ניתן לחיזוי מראש.
היינריך היינה כתב שכאשר שורפים ספרים, בסוף שורפים גם בני אדם. ניתן לעדכן את האמירה הזו לעידן שלנו: כאשר הופכים אנשים לנתוני אימון, בסוף מתייחסים אליהם כאל תחזיות. הסכנה בעולם שבו אלגוריתמים מנבאים התנהגות אנושית אינה רק טכנולוגית, היא אנתרופולוגית.
הפור נפל על חודש אדר. המן חישב, תכנן, הכין. אבל המגילה מלמדת שמתחת למציאות הגלויה פועל עקרון אחר, שאינו אקראי אך גם אינו ניתן לחישוב מוחלט. בעידן שבו ה"פור" של חיינו מוטל על ידי מערכות שאינן מבינות מהו אדם, השאלה אינה רק אם האלגוריתם צודק, אלא מה מאבדים כשמסמיכים אותו לנבא. אולי הדבר שמאבדים הוא בדיוק אותה אסתריות שהפכה את הפור, אותה יכולת אנושית לפעול מתוך חירות, מוסר, ואהבה, ובכך לשנות את מה שנראה גזרת גורל בלתי הפיכה.
